חג הפסח – שפע של אמונה

חג הפסח מסוגל להשפיע בעוצמה רבה שפע של "אמונה". הגאון הגר"י לוינשטיין זצ"ל היה אומר: "בפסח יש ללעוס אמונה", כלומר לשנן ולטחון את נסי מצרים המפורסמים עד כדי שיחוש אותם על עצמו כאלו והוא יצא ממצרים. בצאת ישראל ממצרים לאחר גלות קשה בגוף ובנפש, הרי שלא היו כלל בעלי בחירה, וכנאמר "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה", לכן, לשם איזון בחירתם היה נצרך לניסים מפורסמים שכל רואיהם יכירו וידעו כי אין עוד מלבדו ואפס זולתו. והכל בדקדוק גדול לא פחות ולא יותר אלא כפי הנצרך בלבד, ומי כמוהו היודע עד כמה ניצרך הנס ומחשב הוא לכל הדורות, דהיינו ידע הקדוש ברוך הוא שניסי מצרים יספיקו לא רק לאותו דור, אלא גם למשך כל הדורות, ומהם ישאבו כל הדורות כח לאמונה ובכמות ואיכות נסי מצרים ראתה חכמתו יתברך שיש בכוחם כדי להשריש אמונה בלבות ישראל למשך הדורות כולם וכאומרנו עד עצם היום הזה בתפלה ובמעשה המצוות "זכר ליציאת מצרים". וכאמור, ניסי מצרים המפורסמים, מטרתם להורות על כל אירועי החיים וטבעי ומקרי העולם, כי בעצם ניסים נסתרים המה, וגם הם נעשים בהשגחה פרטית, ואין עוד מלבדו. וכדי להמחיש את הדברים נביא סיפור הממחיש את הפסוק "כי מי אלוה מבלעדי ה' ומי צור זולתי אלוקינו", ודרשו חז"ל "אין צייר כאלוקינו", ויש להבין וכי מציגים כאן תחרות ציורים ושמים את הקדוש ברוך הוא במקום הראשון לומר שאין צייר כמותו? הדבר מתבאר על פי סיפור על שני ציירים שערכו ביניהם תחרות מי ייטיב לצייר. למנצח מבין השנים הובטח פרס גדול, שנתן על פי החלטת חבר שופטים מומחים שיבדקו את הציורים. ביום המיועד הציגו שני הציירים את ציוריהם באולם, והשופטים באו להתבונן בהם מי הוא הראוי לפרס. התייצבו השופטים לפני התמונה האחת, והתפעלו מאד ממנה. היה מצויר בה אדם אוחז בידו אשכול ענבים, והציור היה כה חי עד שציפורים שחגו באולם נסו מדי פעם לנקר בענבים, בחושבם שהם פירות אמיתיים. משם פנו השופטים לעבר הציור השני, ומרחוק ראו שהוא מכוסה בווילון. אמרו השופטים לצייר שיסיט את הוילון כדי שיוכלו להתבונן בתמונה, אך הצייר סרב באומרו שאין מה לראות שם, אחרי הציור המוצלח של הצייר הראשון. אחרי שעמדו על רצונם לראות את תמונתו בכל זאת, אמר הצייר לשופטים שאם הם רוצים יסיטו הם את הוילון. כאשר נגשו אל התמונה על מנת להסיר את הוילון, נוכחו לדעת שאין זה וילון אלא ציור של וילון. מיד החליטו פה אחד שהציור השני הוא הזוכה בפרס. זאת משום שהראשון הצליח להטעות ציפורים, והשני הצליח להטעות בני אדם. מכאן למדנו מהו ציור מוצלח ככל שהוא מצליח יותר להטעות את עין הרואה וליצר אשליה שאין זה ציור אלא מציאות אמיתית, כן נחשב הציור למוצלח יותר. לאור מסקנה זו, נמשיך ונראה מהי גדלות ציורי הקב"ה. ציירים מצליחים להטעות רק את חוש הראיה, אבל לא את חוש המישוש. למראית עין הציור יכול להראות מציאותי, אך כאשר ממששים אותו בידיים רואים מיד שזהו ציור בלבד. אבל ציוריו של הקב"ה מצליחים הרבה יותר מציורו של הצייר הגדול ביותר, מקרב צירי בני אדם. כי הקב"ה מצליח להטעות בציוריו אפילו את חוש המישוש ואף את שאר החושים ! הכיצד? נתאר לעצמנו חיילים החוזרים מן המערכה עטורי ניצחון, אחרי קרבות עקובים מדם נגד האויב. עמם שבים גם כלי המלחמה, טנקים מאובקים תותחים שקניהם מפויחים מאש הפגזים. ממעל חגים גם מטוסים משוכללים, המוטסים על ידי טייסים מלומדי מלחמה. גם הם וכן כל שאר המשתתפים במלחמה, חשים שותפות בניצחון הגדול. והעם רואים את הקולות, את ההמון המריע ואת הפרשנים הצבאיים מכל קצווי תבל משבחים ומפארים את הצבא המהולל אשר העניק לעם את הניצחון. באותו שעה שההמון חוגג וצוהל, היושב בשמים שוחק ואומר: "הנה הוצאתי לאוויר העולם ציור מוצלח נוסף". הציור הוא כל מכונת המלחמה על כל מרכיביה, המטוסים, הטנקים התותחים, החיילים וכל השאר. העם מתמוגג מהתמונה ובטוח שאין זו תמונה אלא מציאות, כי כל מי שאינו מתבונן מאמין שבאמת הכלים האלה הנחילו את הניצחון. לעומת זאת המאמין באמונה שלמה יודע "שהבורא יתברך שמו הוא בורא ומנהיג לכל הברואים, והוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים". ה' איש מלחמה, וכל הניצחון הוא מכוחו בלבד. בוודאי שיש להעריך את מסירות נפשם של הלוחמים בתפקידיהם השונים, אך יש לדעת שהם עשו רק את ההשתדלות. אך את תוצאות ההצלחה לפועל ידיהם, הביא הבורא יתברך. יבואו החולקים ויאמרו: "הרי בעינינו ראינו כיצד כלי המלחמה מכניעים את האויב ומביסים אותו, בידינו מששנו את הטנקים ואת המטוסים מששנו משדה הקרב?" ישיבו להם המאמינים: "על זה נאמר 'אין צור כאלוקינו', הקב"ה מצייר ציורים שאין כמותם. ציוריו מטעים לא רק את חוש הראיה אלא גם את חוש המישוש. לכן טועים בני האדם ומייחסים את הניצחון לבני האדם ולכלים שבהם השתמשו, ושוכחים את האמת שהכל מאת ה' יתברך". חג הפסח תפקידו לשקף ולעורר לנו את המציאות האמיתית שאין עוד מלבדו, המצה נקראת "לחם האמונה" שעל ידה יוחדר בלבנו האמונה האמיתית ש"אין עוד מלבדו".