מלמד שנפשו הייתה עגומה
המאמר עוסק בשאלה מדוע משה רבנו הצטער ("נפשו הייתה עגומה") על כך שלא השתתף בתרומה הפיזית לבניית המשכן. על פי ה"תורת משה", התרומה למשכן נועדה לכפר על חטא העגל, ומכיוון שמשה לא השתתף בחטא, הוא לא הוצרך להביא כפרה, ואף חשש שמא תרומתו תבוא על חשבון תרומתו של חוטא שזקוק לכפרה זו. הקב"ה מנחם את משה ומסביר לו שתפילתו עבור עם ישראל ("כלי יקר שפתי דעת") חביבה וחשובה יותר מכל קורבן או נדבה חומרית.
שלמה המלך במשלי (כ,טו) אומר: "יש זהב ורב פנינים וכלי יקר שפתי דעת". מבאר המדרש "יש זהב" בא לרמוז על בני ישראל שהביאו את נדבתם לבנית המשכן זהב וכסף ונחושת, "וכלי יקר שפתי דעת" מלמד על משה רבנו שהייתה נפשו עגומה, אמר כל ישראל הביאו נדבתן למשכן ואני לא הבאתי. אמר לו הקב"ה חייך שדבורך שאני מדבר איתך באוהל מועד חביב עלי יותר מן הכל. וזהו שנאמר ויקרא אל משה. והשאלה נשאלת למה משה רבנו ע"ה לא התנדב גם הוא לבניית המשכן? מתרץ התורת משה זצ"ל מטרת הנדבה שהתנדבו בני ישראל למשכן לא בא אלא לכפר על עוון העגל, ואם כן משה רבנו ע"ה לא היה בעוון העגל ולכן חשב שהם עדיפים ממנו ורק הם ראוים להביא דבמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, ועוד שמשה חשש להביא שמא הוא יגרום לאחד מעם ישראל שלא יצטרך להביא מרוב העודף שיהיה לבניית המשכן, כמו שאדם בריא לא יוכל לקחת תרופה שמיועדת לחולה, שלבסוף יחסר לחולה. וממילא היה לו צער שלא היה לו חלק עמם. על כן אמר לו הקב"ה חייך שדיבורך-התפילה שהתפללת על עם ישראל שאמחול ואסלח להם ואמרתי סלחתי כדברך חביב עלי מכל אלו. מכאן אנו למדים כמה חשובה תפילת האדם עם הקב"ה יותר מכל קורבן ונדבה אחרת. ומתוך דבריו הנפלאים נוכל לענות בס"ד על מה שהעולם שואלים למה בשבת חול המועד קוראים בתורה את פרשת ראה אתה (בכי תשא) שמדברת על חטא העגל?. לדברנו מובן על ידי זה שאנו קוראים בפרשת "ראה אתה" למדנו מ משה רבנו ע"ה את כח הדיבור - התפילה עם הקב"ה שמעלתה יותר מכל קרבן ונדבה. ועתה בעוונותינו שאין בית מקדש ואין לנו קרבן שיכפר בעדנו אנו מתפללים בשלושת רגלי השנה שנזכה לבנין בית המקדש ונקריב שם קורבנות. ותהא חשובה תפילתנו כהקרבת הקורבנות. יהי רצון שנזכה לגאולה הקרובה בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל אמן!